השופטת א' חיות:
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) מיום 19.1.2009, אשר חייב את משרד הבינוי והשיכון ואת מינהל מקרקעי ישראל, יחד (להלן בהתאמה: משרד השיכון ו-המינהל, וביחד: המדינה) לשלם למערערות פיצויים בסכומים שונים בגין הפרת חוזים שנכרתו עמן לבניית מאות יחידות דיור בעיר נצרת.
הרקע העובדתי
1. ביום 4.12.1995 פרסמה המדינה מכרז מס' 10155/95 שעניינו בניית פרויקט הכולל 673 יחידות דיור בעשרה מתחמים שונים בשכונת שנלר בנצרת (להלן בהתאמה: המכרז ו-הפרויקט). סמוך לאחר פרסום המכרז, ביום 11.1.1996, הגיש המינהל לבית משפט השלום בנצרת תביעה לפינויו של מר אחמד חמודה (להלן: חמודה) מי שהחזיק באותה עת בחלק מן הקרקע שעליה מיועד היה להיבנות הפרויקט נושא המכרז (להלן: הקרקע). בעקבות פרסום המכרז נערך ביום 17.1.1996 סיור קבלנים בשטח הפרויקט המתוכנן ולאחריו הגישו חברות שונות את הצעותיהן במכרז, ובהן המערערות - חברת אחים שרבט חברה לבנין בע"מ וחברת שרבט יוזמים ובונים בע"מ (להלן יחד: שרבט), חברת גרופית הנדסה אזרחית ועבודות ציבוריות בע"מ (להלן: גרופית), חברת יצחק שטרן ושות' בע"מ (להלן: שטרן) וחברת מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ (להלן: אלקאדר וביחד: החברות). ביום 30.1.1996 שלחה המדינה לחברות הודעות בדבר זכייתן במכרז ובהן פירטה את כמות יחידות הדיור שתבנה כל אחת מהן. על-פי אותן הודעות הוענקה לשרבט הזכות לבנות 148 יחידות דיור בפרויקט, לגרופית ניתנה הזכות לבנות 184 יחידות, לשטרן 168 יחידות ולאלקאדר הזכות לבניית 42 יחידות. בהודעות האמורות נדרשו החברות להמציא למדינה עד ליום 18.2.1996 חוזי בנייה והשלמת פיתוח חתומים, ערבויות ומסמכים נוספים וכן לשלם חלק מהוצאות הפיתוח.
בסיור הקבלנים שנערך כשבוע לאחר הגשת תביעת הפינוי נגד חמודה ובהודעות שנשלחו לחברות הזוכות כעשרים ימים לאחר הגשת אותה התביעה, לא הזכירה המדינה את דבר קיומו של המחזיק בקרקע או את דבר קיומה של התביעה שהוגשה לפינויו. החברות מצדן מילאו אחר התנאים שהציבה המדינה בהודעות הזכייה, ובכלל זה חתמו על חוזי הבנייה והשלמת הפיתוח שעליהם חתם גם משרד השיכון (מוצג ת/1 למוצגי המערערות, נספחים י"א7-1, ולהלן: החוזים). משהתברר באותו שלב כי המינהל נמנע מלחתום על חוזי פיתוח עם החברות ביקשו החברות הסבר לכך ומחומר הראיות עולה כי ביום 29.4.1996 וביום 30.4.1996 השיב המינהל לשרבט ולשטרן כי לא ניתן להקצות את הקרקע לבנייה "עד להודעה חדשה" כיוון ש"קיימת תביעה משפטית לגבי שטח המתחם".
2. בעקבות הודעות אלו פנו החברות למשרד השיכון בבקשות לדחיית המועדים הקבועים בחוזים לתשלום הוצאות הפיתוח ולתחילת הבנייה. בקשות אלה, ככל שנגעו למועדי התשלום, נענו תחילה בשלילה, בין השאר נוכח עמדת המדינה לפיה "תוך כמה ימים" יוזמנו החברות לחתום על חוזה הפיתוח עם המינהל (ראו מכתבו של משרד השיכון לגרופית מיום 27.6.1996, מוצג ת/1 למוצגי המערערות, נספח כ"א3). לאחר פנייה נוספת של החברות בעניין זה הודיע להן משרד השיכון ביום 28.7.1996 על דחיית מועד התשלום השני של הוצאות הפיתוח בשלושה חודשים, ובהמשך נעתר המשרד לבחון קביעת לוח זמנים חדש לפרויקט. אשר למועד תחילת הבנייה (גמר ביצוע "שלב 08" לפרויקט), משרד השיכון ציין במכתביו לחברות כי משחלף המועד הקבוע בחוזים לשלב זה לא ייקבע מועד חדש עד לאחר חתימת חוזה הפיתוח עם המינהל. בעקבות כך שבו החברות ופנו אל משרד השיכון ביום 30.9.1996, בהדגישן את הנזקים שנגרמו להן לטענתן כתוצאה מהעיכוב האמור בלוח הזמנים, וביקשו מהמשרד לפעול לסיום מהיר של ההליכים המשפטיים הנוגעים לקרקע וכן דרשו השבה של הערבויות הבנקאיות שהפקידו בידיו ושל הסכומים שאותם שילמו עד אותו מועד בגין הוצאות הפיתוח. משרד השיכון השיב תחילה כי לא ניתן להיעתר לבקשת החברות וכי ניתן יהיה להתחיל בבנייה רק לאחר סיום ההליכים המשפטיים כנגד המחזיק בקרקע. יחד עם זאת הדגיש המשרד כי יאפשר לחברות שיהיו מעוניינות בכך לבטל את החוזים שנחתמו עמן תוך החזר הערבויות במלואן (מוצג ת/1, נספחים כ"ג6-5). בהמשך הובא עניינן של החברות בפני ועדת המכרזים העליונה של משרד השיכון, והוצע להן לבחור בין שתי חלופות שכללו, בתמצית, החזר חלקי של הוצאות הפיתוח תוך קביעת מועדי תשלום חדשים או החזר חלקי של הוצאות הפיתוח והחזר מלא של הערבויות שהפקידו, בכפוף לחתימתן של החברות על כתב היעדר תביעות כלפי משרד השיכון (מכתב מיום 13.11.1996, מוצג ת/1, נספח כ"ג7). החברות, מצדן, התנגדו לתנאים השונים שהציב המשרד וחליפת מכתבים שנגעה לחלופות המוצעות נסתיימה בלא תוצאות. בתוך כך, הוזמנו שרבט ושטרן בחודש מרץ 1997 לישיבה בהשתתפות נציגי משרד השיכון "לצורך תיאום לקראת התחלת העבודות באתר" (מוצג ת/1, נספחים כ"ד3-1).
3. בחודש מרץ 1998, לאחר הליכים משפטיים רבים שהתנהלו בעניין זה בין המדינה והמחזיק, הגיעה המחלוקת ביחס לסוגיית החזקה בקרקע ביניהם לסיומה. הליכים אלה כללו, בין היתר, הליך בהוצאה לפועל לפינויו של חמודה מהקרקע, בהתאם לפסק דין פינוי שניתן בעניין זה על-ידי בית משפט השלום בנצרת, וכן בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת שהגיש המינהל בעקבות עיכובים חוזרים ונשנים בביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ולערעור והורה על סילוק ידו של חמודה מהקרקע לאלתר (בר"ע (מחוזי נצ') 533/97). מאז המגעים שהתנהלו בין החברות למדינה בעניין ביצוע הפרויקט בחודש מרץ 1997 ובמהלך התקופה עד שניתן פסק הדין האמור, לא התקיימו בין החברות למדינה מגעים משמעותיים נוספים בכל הנוגע לפרויקט, אך ביום 8.7.1998 הודיע משרד השיכון לחברות כי "עלה לשטח" והחל בביצוע עבודות התשתית, וביקש מהן לחדש ולהשלים את הליכי התכנון על מנת שאפשר יהיה להתחיל בבנייה (מוצג ת/1, נספחים כ"ה3-1). בעקבות הודעה זו התקיימה ביום 28.7.1998 פגישה בין נציגי משרד השיכון לנציגי החברות, בה העלו נציגי החברות בקשות שונות בעניין שינוי מועדי התשלום של הוצאות הפיתוח והגמשת לוח הזמנים לבנייה. הם אף הוסיפו וטענו באותה פגישה כי חלה בינתיים ירידה במכירות בשוק הנדל"ן (מוצג ת/1, נספח כ"ה4). כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 23.11.1998, הודיעה המדינה לחברות בעקבות ישיבה של ועדת המכרזים העליונה כי הוסרה המניעה לביצוע הפרויקט וכי עליהן לבחור בתוך עשרה ימים בין שתי חלופות למימוש החוזים שנערכו עמן. לפי החלופה הראשונה שהציעה המדינה יבוצע הפרויקט בתנאים חדשים המיטיבים עם החברות, ובהם: הארכת משך הזמן עד לסיום הבנייה, החזר חלק גדול מהערבויות שהופקדו בשלב מוקדם יותר ופריסה מחודשת של תשלום הוצאות הפיתוח. עם זאת, במסגרת חלופה זו נדרשו החברות לחתום על כתב היעדר תביעות כלפי המדינה. בהתאם לחלופה השנייה שהוצעה, בניית הפרויקט תבוצע על-פי תנאי המכרז והחוזים המקוריים, למעט שינוי "המועד הקובע" שעל בסיסו חושבו לוחות הזמנים (מוצג ת/1, נספחים כ"ט4-1).
4. חברת אלקאדר בחרה בחלופה השנייה שהציעה המדינה וביצעה את חלקה בפרויקט בתנאים שנקבעו לפיה. יתר החברות (שרבט, גרופית ושטרן) פנו למדינה בבקשות להבהיר את תנאי החלופות המוצעות וכן ביקשו לשאת ולתת עליהם, ומשנענו בשלילה הציעו חברות אלה ביום 25.2.1999 שלוש חלופות משלהן (מוצג ת/1, נספח ל"ז). לפי החלופה הראשונה שהציעו החברות יבוטלו החוזים שנערכו בינן ובין המדינה בקשר עם המכרז ויושבו להן הוצאות הפיתוח ששילמו והערבויות הבנקאיות שהפקידו. החברות ציינו במכתבן כי זוהי החלופה "הראויה ביותר בנסיבות שנוצרו", וכי אין בבחירה בה כדי לגרוע מזכותן לתבוע את המדינה בגין הנזקים שנגרמו להן. שתי החלופות האחרות שהציעו החברות כללו ביצוע של החוזים, במלואם או באופן חלקי, תוך שינויים מסוימים בתנאי החוזים. בתשובתה מיום 14.3.1999 לבא-כוחן של החברות ציינה המדינה כי ועדת המכרזים העליונה "אישרה את בקשתכם בדבר ביטול החוזים שנחתמו עם החברות בגין הפרוייקט בנצרת והשבת כל הכספים והערבויות [...]. אי לכך יש לראות במכתבנו זה ביטול החוזים עם מרשותיך" (מוצג ת/1, נספח ל"ח). החברות, מצדן, השיבו למדינה ביום 28.3.1999 כי הגם שהצעותיהן נועדו לשמש בסיס למשא ומתן הן "מסכימות לביטול החוזה" והן שבו והדגישו כי כל אחת מהן שומרת על "זכותה המלאה לתבוע את מלוא הנזקים שנגרמו לה בפרשה זו, ואין בהסכמה לביטול החוזים [...] כדי לגרוע מהסכמה זו" (מוצג ת/1, נספח ל"ט). המדינה הביעה את הסתייגותה מאמירה זו האחרונה במכתבה מיום 22.4.1999 (מוצג ת/1, נספח מ"א), אך מכל מקום החוזים האמורים בוטלו ומשרד השיכון הורה על השבת הכספים ששולמו בגין הוצאות הפיתוח והערבויות שהופקדו לידי החברות שרבט, גרופית ושטרן (ראו מכתב מיום 2.5.1999; מוצג ת/1, נספח מ"ב2). להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2000 פרסמה המדינה מכרז חדש לבניית יחידות הדיור בשכונת שנלר בנצרת ויחידות אלה או חלקן נבנו בשלב מאוחר יותר על-ידי מי שזכו במכרז החדש.
5. לאחר כל הדברים האלה, הגישו החברות בשנת 2002 לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להן לטענתן כתוצאה מהפרת החוזים שנערכו עמן על-פי המכרז. שרבט, גרופית ושטרן תבעו מהמדינה פיצויים בגין ההוצאות שהוציאו לשם ביצוע החוזים, בגין אובדן הרווח שהיה צפוי להן לטענתן לו קוימו החוזים ובגין הפסדי המענקים השונים שנקבעו בחוזים עבור עמידה בלוחות הזמנים שפורטו בהם. חברת אלקאדר, אשר כזכור ביצעה את חלקה בפרויקט על-פי החוזה שנכרת עמה, תבעה מהמדינה פיצוי על ההוצאות ה"עודפות" שנגרמו לה בשל העיכוב בביצוע הפרויקט ובשל אובדן מענקים. הדיון בתביעות שהגישו החברות אוחד, וסכום התביעות הכולל הועמד על סך של למעלה מ-47 מיליון ש"ח, נכון למועד הגשת התביעות (שרבט, גרופית ושטרן תבעו פיצוי בסך של 15 מיליון ש"ח כל אחת ואלקאדר תבעה סך של כ-2.4 מיליון ש"ח). לצד טענות ההגנה השונות שהעלתה המדינה כנגד התביעות, היא הוסיפה וטענה במסגרת הודעה לצד שלישי ששלחה לחמודה כי נוכח התנהלותו עליו לשפותה בגין כל סכום שבו תחויב כלפי החברות.
פסק דינו של בית המשפט קמא
6. בפסק דינו מיום 19.1.2009 קיבל בית המשפט קמא בחלקן את התביעות שהגישו החברות, אך כפי שיפורט להלן סכומי הפיצוי שבהן חויבה המדינה נפלו במידה לא מבוטלת מהסכומים שנתבעו. בית המשפט קבע כי המדינה הפרה את החוזים בינה ובין החברות בכך שלא מסרה להן את הקרקע במועד שנקבע לכך בחוזים (בתוך שישים ימים מיום 29.1.1996, בו הודיעו לחברות על זכייתן במכרז), ומסירתה נתאפשרה רק בחלוף שלוש שנים כמעט ממועד זה. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין אין בעובדה שהחברות לא ביטלו את החוזים מיד עם היוודע להן דבר הפרתם בחודש אפריל 1996, משום הפרה של החובה המוטלת עליהן להקטנת נזק. זאת, משום שהחברות העריכו באותה עת כי המניעה הכרוכה במסירת הקרקע תיפתר בהקדם וניתן יהיה לקיים את החוזים. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עמדת המדינה בתקופה הרלוונטית עלתה בקנה אחד עם הערכה זו ועל כן, כך קבע, התנהלותן של החברות שבחרו שלא לבטל את החוזים באותה עת הייתה סבירה. בית המשפט הוסיף ודחה טענה נוספת שהעלתה המדינה ולפיה בחירתן של החברות שלא לקיים את החוזים לאחר שהוסר המכשול הקשור בתפיסת הקרקע, חטאה לחובתן להקטין את נזקן. בהקשר זה קבע בית המשפט, בעומדו על חוות הדעת הסותרות שהגישו הצדדים, כי "שוק הבניה באתר היה בשפל ערב סיום ההתקשרות בין הצדדים [המחצית השנייה של שנת 1998], לעומת מצבו ערב המכרז", ומשכך הוסיף וקבע כי השיקולים העסקיים שהובילו את החברות שרבט, גרופית ושטרן באותו שלב אל המסקנה כי אין ביכולתן לבצע את החוזים על-פי החלופות שהציעה להן המדינה, היו סבירים ואין בהם כשלעצמם משום הפרת החובה להקטנת הנזק. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שחברת אלקאדר, בניגוד לחברות האחרות, בחרה לבצע את חלקה בפרויקט ואף הפיקה רווחים מכך, אינה עומדת בסתירה למסקנה זו, בשל מאפייניה הייחודיים של חברת אלקאדר בשוק הדירות בנצרת עליהם עמד בית המשפט (ראו פסקה 15 לפסק הדין).
בית המשפט הוסיף וקבע כי החוזים בין המדינה לחברות שרבט, גרופית ושטרן אכן בוטלו במקרה דנן בהסכמת הצדדים, אך דחה את טענת המדינה לפיה יש בכך כדי לשלול מחברות אלה את זכותן לתבוע פיצויי קיום. זאת משום שהסכמת המפר לביטול החוזה אינה מעלה או מורידה לעניין זכותו של הנפגע לתבוע את הסעדים הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). עוד קבע בית המשפט כי במקרה דנן הסכמת הצדדים לביטול החוזים לא התייחסה לנושא הפיצויים, לגביו "היה ברור ל[מדינה] כי ה[חברות] אינן מוותרות עליו כלל". עוד דחה בית המשפט את טענת המדינה כי החברות שרבט, גרופית ושטרן מנועות מחמת השתק לתבוע פיצויי קיום משום שהן אלה שהציעו את ביטול החוזים, בקובעו כי פיצויי הקיום נתבעים כתרופה עצמאית שאינה נלווית לביטול החוזים וכי מכל מקום הבהירו חברות אלה למדינה באופן מפורש כי אין בכוונתן לוותר על דרישתן זו. כמו כן דחה בית המשפט קמא את טענת המדינה לפיה פסיקת פיצויי קיום לשרבט, גרופית ושטרן בתוספת החזר הוצאות יש בה משום כפל פיצוי, בהדגישו כי במסגרת פיצויי הקיום תבעו החברות את הפסד הרווחים בלבד (לאחר ניכוי הוצאות), ולא את הפסד ההכנסות, ועל כן פסיקת החזר ההוצאות שהוצאו בפועל לצד פיצויי הקיום אין בה משום כפל פיצוי. בית המשפט קבע, אפוא, כי ככל שנזקיהן יוכחו זכאיות שרבט, גרופית ושטרן לתשלום פיצויי קיום וכן להחזר הוצאות.
7. בית המשפט סיווג את הנזקים שנטענו לארבעה ראשים: הוצאות ישירות ובכלל זה ההוצאות ה"עודפות" שהוציאה חברת אלקאדר; הוצאות הנהלה ומימון; אובדן רווחים; ואובדן מענקים. לעניין החזר ההוצאות הישירות הציגו שרבט, גרופית ואלקאדר חשבוניות, קבלות ומסמכי הנהלת חשבונות וכן דף אשר נערך על-ידי מר מוטי אריאל (להלן: אריאל) שריכז את תחשיבי הוצאותיהן. חברת שטרן הגישה תחשיב נפרד שנערך על-ידי רואה החשבון שלה מר רפאל אבדלס (להלן: רו"ח אבדלס) ובו פירט, בין היתר, את ההוצאות הנטענות על-ידה בקשר עם הפרויקט. בית המשפט קבע כי החברות הוכיחו את עצם זכאותן לפיצוי ברכיב זה, אך הוסיף וציין כי חלק מההוצאות הנטענות על-ידן אין להן זיקה לפרויקט הספציפי ("פרויקט שנלר") וכן כי קיימים הפרשים בלתי מוסברים בין הערכת ההוצאות של שרבט ובין ההערכות הגבוהות בהרבה של החברות האחרות. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי יש לפסוק לחברות שרבט, שטרן וגרופית החזר הוצאות "בסדר הגודל שהוצא על-ידי שרבט בלבד, בסכום נומינלי של 50,000 ש"ח" ולחברת אלקאדר פסק בית המשפט החזר הוצאות "עודפות" בסכום נומינלי של 230,000 ש"ח בהסתמך על הראיות שהציגה היא בהקשר זה. בית המשפט דחה את שלוש החלופות שהציעו החברות לעניין אופן חישוב הריבית שיש להוסיף על הסכומים הנומינליים וקבע כי שערוך סכומי הפיצוי יבוצע בדרך של הוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.1996 ועד ליום מתן פסק הדין, על-פי סעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית). סכומי הפיצוי המשוערכים ברכיב זה הועמדו, אפוא, על סך של 126,000 ש"ח לכל אחת מהחברות שרבט, גרופית ושטרן ועל סך של 580,000 ש"ח לחברת אלקאדר. בית המשפט קבע עוד כי נוכח מעורבותם של מנהלי החברות ושל אחרים מטעמם בפרויקט ונוכח המשאבים שהשקיעו בקידומו, זכאיות החברות גם להחזר הוצאות הנהלה ומימון. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי מן הראיות עולה שאין מדובר בהשקעה שנמשכה לאורך כל התקופה מאז הפרת החוזים ועד לביטולם וכי מאמצי החברות התרכזו בעיקר בתקופה שבסמוך לאחר פרסום המכרז ובסמוך למועד הצפוי לקבלת החזקה בקרקע. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הובאו בפניו ראיות ממשיות לעניין גובה ההוצאות ברכיב זה. לפיכך ובשים לב לטענות הצדדים ולחוות הדעת שהציגו, העמיד בית המשפט את סכומי הפיצוי המשוערכים בגין רכיב זה על סך של 250,000 ש"ח לשרבט; 150,000 ש"ח לגרופית; 50,000 ש"ח לשטרן ו-25,000 ש"ח לאלקאדר.
אשר לפיצוי בגין אובדן הרווחים שהיו צפויים לחברות אלמלא הופרו החוזים, קבע בית המשפט כאמור כי ככל שמדובר ברווחים (להבדיל מהכנסות) זכאיות שרבט, גרופית ושטרן לפיצוי ברכיב זה בנוסף על החזר ההוצאות שהוציאו עבור הפרויקט. בית המשפט פירט את הדרכים השונות שבהן חישבו הצדדים את הרווחים האבודים בהדגישו את הקושי הקיים בהערכת פיצוי זה המתייחס לדבר אשר למעשה לא בא לעולם. החברות התבססו בחישוביהן על כך שתחזיותיה של חברת אלקאדר - אשר בחרה לבצע את חלקה בפרויקט - התממשו במלואן וביקשו לגזור מכך את המסקנה כי אלמלא הופר החוזה היו אף הן עומדות ביעדי המכירות שהציבו, דהיינו כי היו מצליחות למכור את כל היחידות שבנייתן הוקצתה להן על-פי המכרז, והן הוסיפו וטענו כי נוכח תיקון שהוכנס בתקנות התכנון והבנייה היה מתאפשר להן לבנות יחידות נוספות בכמות המגיעה כדי 20% מן ההקצאה המקורית. עוד טענו החברות כי את הפיצוי ברכיב זה יש לחשב על פי אובדן רווח בשיעור אחיד של 83,308 ש"ח לכל יחידת דיור. המדינה, מצדה, בחנה את מאזני החברות המתייחסים לכלל הפרויקטים שאותם ביצעו בשנים הרלוונטיות (1998-1996) ולשיטתה משקפים נתונים אלה את "יכולת הפקת הרווחים האמיתית שלהן". על כן גזרה המדינה את שיעור הרווח הספציפי שהיה צפוי לכל חברה בפרויקט מתוך שיעור הרווח שלה בשנים האמורות. על-פי החישובים שערך בהקשר זה רואה החשבון אייל מור מטעם המדינה (להלן: רו"ח מור) עמד בשנים הרלוונטיות שיעור הרווח של שרבט על 4.1% ושל גרופית על 1.39% ואילו שטרן רשמה הפסד בשיעור של 1.64%-. משכך סבר רו"ח מור כי יש לפסוק לשרבט ולגרופית פיצוי ברכיב זה בהתאמה לשיעורי הרווח שצוינו, ואילו ביחס לשטרן סבר רו"ח מור כי נוכח הנתון שהוצג אין מקום לפסוק לה פיצוי ברכיב של אובדן רווח.
בית המשפט העדיף את שיטת החישוב שהציג רו"ח מור על פני שיטת החישוב שהציגו החברות לעניין הפיצוי בגין אובדן הרווחים, בציינו כי זו נסמכת על נתונים קיימים מטעם החברות עצמן. לפיכך פסק לשרבט ברכיב זה פיצוי בסך של כ-5.8 מיליון ש"ח, ולגרופית - כ-2.4 מיליון ש"ח. אשר לשטרן, ציין בית המשפט כי על-פי חוות דעתו של רו"ח מור היא אכן לא הייתה צפויה להרוויח מן הפרויקט, אך הוא הוסיף ופסק לה פיצוי בסך של 2 מיליון ש"ח, בציינו כי "לא ניתן לקבוע כי לא היתה צפויה לרווח". עוד הוסיף בית המשפט וציין בעניינה של שטרן כי אלמלא פסק לה פיצוי ברכיב זה היה מקום לזכותה בפיצוי בגין אובדן מענקים, בלא שנימק אמירה זו, ולמרות שבהמשך קבע כי יש לדחות את טענת החברות כולן לפיצוי בגין רכיב של אובדן המענקים, בציינו כי מדובר בהפסד של סיכויים בלבד שהדרישה הראייתית לביסוסו היא מחמירה, ובציינו עוד כי החברות לא עמדו בנטל מחמיר זה.
8. סיכום סכומי הפיצוי אותם פסק בית המשפט קמא לחברות מפורט בטבלה שלהלן: